למה שוברים כוס בסוף החתונה היהודית?
התלמוד מספר מנין בא המנהג, ספרי ההלכה קושרים אותו לירושלים, ולכל קהילה דרך משלה לעשות זאת. התמונה המלאה, עם המקורות.
תוכן העניינים
בסוף החופה החתן שובר כוס תחת רגלו וכל הקהל קורא «מזל טוב!». זהו אחד המנהגים המוכרים ביותר בחתונה היהודית, אצל ספרדים כאצל אשכנזים. אבל מנין הוא בא, ומה הוא אומר? הנה מה שהמקורות אומרים, ומה ששייך יותר למסורת העממית.
מה מספר התלמוד
תלמוד בבלי (ברכות ל ע״ב–לא ע״א) מספר שני סיפורי חתונה. מר בריה דרבינא רואה שהחכמים הנוכחים בחתונת בנו נסחפים לשמחה גדולה מדי: הוא מביא כוס יקרה, בשווי 400 זוז, ושובר אותה לנגד עיניהם. רב אשי, שעמד בראש ישיבת סורא (נפטר בשנת 427), עושה כך גם בחתונת בנו, עם כוס של זכוכית לבנה. האורחים, אומר הטקסט, נעשים רציניים.
עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה
התלמוד קושר את הסיפורים הללו לפסוק הזה: גם בשיא השמחה שומרים על מידה של ריסון. הטקסט אינו מזכיר את בית המקדש. הקשר לירושלים הגיע מאוחר יותר.
זכר ירושלים
בימי הביניים כותבים בעלי התוספות, פרשני התלמוד, על כוסו של רב אשי: «מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין». קובצי מנהגים מאותה תקופה, כמו כל בו, נותנים למעשה את המשמעות המוכרת לנו כיום: לזכור את חורבן ירושלים, גם ביום המאושר ביותר.
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס, ב מבקש מהחתן לשמור סימן אבל על ירושלים: מעט אפר על הראש, במקום הנחת התפילין. הרמ״א, המוסיף שם את מנהגי האשכנזים, מציין שבמקומות מסוימים שוברים דווקא כוס ברגע החופה. חתנים רבים אומרים רגע לפני כן את הפסוק «אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי» (תהלים קלז, ה).
במסורת הספרדית, הרב עובדיה יוסף (הליכות עולם חלק ב׳) מבהיר שדווקא זכוכית נבחרת: בניגוד לחרס, זכוכית שבורה אפשר להתיך מחדש. המעשה מבטא אפוא גם את התקווה שירושלים תיבנה מחדש.
הסבר עממי: להרחיק רוחות רעות
הסבר נוסף רווח: קולה של הכוס הנשברת מרחיק כביכול רוחות רעות, הנמשכות לשמחה כה גדולה. הסבר זה אינו מגיע ממקור הלכתי אלא מהמסורת העממית. ההיסטוריון ג׳ייקוב לאוטרבך (1925) מייחס אותו למנהג מגרמניה של ימי הביניים: החתן היה זורק את הכוס אל הקיר הצפוני של בית הכנסת, הצד שממנו, לפי הנביא ירמיהו, עתידה לבוא הצרה. הרבנים כמעט אינם מזכירים אותו כיום.
קריאה בת ימינו: קשר שאינו מתפרק
שומעים גם, בעיקר בטקסים חדשים יותר, שכוס שנשברה אינה מתאחה, כמו ההתחייבות שנעשית תחת החופה. הדימוי הזה אינו מגיע מהמקורות הקלאסיים, אך הוא מדבר אל זוגות רבים. הוא אומר את ההפך מהקריאה הספרדית שלמעלה: זו מדגישה את מה שאינו חוזר, וזו את מה שייבנה מחדש.
המעשה, הלכה למעשה
- מתי? ברוב הקהילות, בסוף החופה, אחרי שבע הברכות. בישראל יש הנוהגים לעשות זאת מוקדם יותר, בין הקידושין לקריאת הכתובה.
- איזו כוס? כיום, כוס פשוטה ודקה, עטופה במפית או בשקית בד קטנה כדי לאסוף את הרסיסים.
- מי שובר? החתן, בבעיטה נחרצת. בחתונות מסוימות כיום, בני הזוג שוברים אותה יחד.
- ומה אז? הקהל קורא «מזל טוב!» והחגיגה מתחילה.
מה שאחר כך: שבע הברכות
שבע הברכות נאמרות לראשונה תחת החופה. הן חוזרות אחרי סעודת הנישואין, בסוף ברכת המזון, ולאחר מכן בדרך כלל בסעודות החג של שבעת הימים הבאים, בשני תנאים: מניין (עשרה גברים) ולפחות אורח אחד שעדיין לא הגיע, «פנים חדשות».
מתכננים חתונה? עם Tov, כל בית אב מקבל את ההזמנה שלו בוואטסאפ ורואה רק את הרגעים שאליהם הוא מוזמן: חינה, חופה, קבלת פנים.
מקורות
- תלמוד בבלי, ברכות ל ע״ב–לא ע״א (מר בריה דרבינא, רב אשי).
- תוספות על ברכות לא ע״א.
- שולחן ערוך אורח חיים תק״ס, ב, והגהת הרמ״א.
- שולחן ערוך אבן העזר ס״ב (שבע הברכות).
- הרב עובדיה יוסף, הליכות עולם חלק ב׳, עמ׳ 204.
- Jacob Z. Lauterbach, ‘The Ceremony of Breaking a Glass at Weddings’, Hebrew Union College Annual 2 (1925).
עלינו — נכתב בידי צוות Tov.events, שבונה את הכלים שמשפחות יהודיות — ספרדיות, אשכנזיות, מזרחיות, חילוניות — משתמשות בהם לשמחות שלהן.
לשתף בוואטסאפ