חינה

לפני החופה, ולעיתים אף לפני צום יום החתונה, נערך לא פעם ערב אחר: ערב החינה. בבתים ספרדיים ומזרחיים — ממרוקו ועד תימן, מפרס ועד עיראק, דרך תוניסיה וקהילות אחדות בהודו — מפגישה חגיגה זו את שתי המשפחות סביב טקס עתיק: מריחת עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ולאחר מכן של האורחים, שצבעה הכתום נותר גלוי כמה ימים.

זוהי חגיגה בפני עצמה, נבדלת מן החתונה עצמה, עם ערב משלה, לבוש משלה ושירים משלה. בקהילות אשכנזיות רבות, לעומת זאת, היא פשוט אינה קיימת: החינה אינה מנהג יהודי אוניברסלי, אלא מורשת תרבותית מקומית — צפון־אפריקאית, מזרח־תיכונית ואסייתית — שיהודי אזורים אלה נשאו עמם והתאימו לחיים היהודיים.

מנהג אזורי, לא טקס אשכנזי שנשכח

חשוב לומר זאת בבירור, משום שזו טעות נפוצה: החינה אינה מסורת יהודית «כללית» שקהילות מסוימות איבדו. זהו מנהג שנולד בתרבויות צפון אפריקה, המזרח התיכון ודרום אסיה — משותף, בצורות דומות, לאוכלוסיות מוסלמיות, הינדיות ויהודיות באזורים אלה. הקהילות היהודיות שחיו בהם (מרוקאית, תוניסאית, לובית, תימנית, פרסית, עיראקית, וקהילות הודיות כמו בני ישראל) שילבו אותו במחזור החתונה שלהן והטעינו אותו במשמעות יהודית — ברכות, שירים בעברית או ביהודית־ערבית, נוכחות הרב או דמויות משפחתיות. אך מקורו תרבותי וגיאוגרפי לפני שהוא הלכתי: אין שום חובה דתית לערוך חינה, והיעדרה אצל האשכנזים אינו מעיד על חסר כלשהו.

מה החינה מסמלת

הצמח עצמו — שעליו היבשים נטחנים לעיסה — נושא בכמה תרבויות ים־תיכוניות ומזרח־תיכוניות מוניטין של צמח מיטיב, הקשור ברעננות ובהגנה מפני עין הרע. במריחתה על הכלה ערב חתונתה היא טעונה בכוונות אחדות, המשתנות בגווניהן לפי המשפחות:

• הגנה — להרחיק את עין הרע ואת ההשפעות השליליות ברגע הפגיע ביותר של המעבר לחיים חדשים;
• ברכה ומזל — לאחל לכלה בית משגשג ומאושר;
• פריון — משאלת המשך הדורות, הנזכרת לא פעם במפורש בשירי הערב;
• שמחה קיבוצית — בניגוד לרגעים חגיגיים אחרים בחתונה, החינה היא חגיגה חושית ותוססת, שבה למוזיקה ולריקוד מקום נרחב.

הצבע הכתום הנותר על העור ימים אחדים לאחר הטקס פועל כמעט כסימן גלוי: הכלה «נושאת» עליה את עקבות הברכה שקיבלה, עד ליום החתונה ולעיתים אף מעבר לו.

מהלך הערב

הפרטים משתנים מאוד ממשפחה למשפחה ומארץ לארץ, אך יש מתווה משותף. הכלה מוצבת במקום כבוד, לרוב על מושב מוגבה או על דיוואן מקושט בעושר, לעיתים נישא בידי קרובים. דמות במשפחה — סבתא, דודה, או אישה הידועה באושרה הזוגי — מורחת את מגע החינה הראשון בכף ידה של הכלה, בדרך כלל במרכזה, לפני שקרובים ואורחים נוספים מקבלים בתורם מגע קטן על היד.

העיסה מסודרת לעיתים בדוגמאות מורכבות המשורטטות מראש, ולעיתים נמרחת בפשטות ככתם מרכזי מוקף מטבע זהב או גרגר, סמל לשפע. שירים מסורתיים, לא פעם ביהודית־ערבית, בלאדינו או בעברית לפי הקהילות, מקצבים את הערב בליווי כלי הקשה. החתן עשוי להיות נוכח באותו אולם או בחדר סמוך לפי מנהגי המשפחה, ולעיתים מקבל גם הוא מגע חינה סמלי.

הלבוש: הכסווא אל־כבירה ובנות דודתה

במסורת המרוקאית לובשת הכלה לערב זה תלבושת פאר מפוארת, ה«כסווא אל־כבירה» (כלשונה «הבגד הגדול»): קטיפה רקומה בחוטי זהב, חגורה רחבה ונוקשה, ותכשיטים העוברים בירושה מדור לדור. אין זה בגד שלובשים בשום שלב אחר בחיים — הוא קשור באופן ייחודי לחינה ומועבר כאוצר משפחתי. לקהילות אחרות תלבושות מסורתיות משלהן לערב זה: בקהילות רבות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון מוצאים בגדים רחבים ורקומים בעושר, לא פעם ירוקים, זהובים או אדומים, וקישוטי ראש מעשה אמן.

ההבדלים בין הקהילות

מאחורי המילה האחת «חינה» מסתתרת פסיפס של מנהגים:

• מרוקו: ערב מקודד במיוחד, כסווא אל־כבירה, מגשים מעוטרים, חינה הנמרחת לא פעם בידי אישה נשואה ומאושרת, שסמלה עובר לכלה.
• תוניסיה ולוב: טקסים קרובים למסורת המרוקאית, עם שירים ותלבושות משלהם, המכנסים לא פעם מעגל רחב של נשות המשפחה.
• תימן: מטקסי החינה העתיקים והמורכבים ביותר, עם תכשיטים וכיסויי ראש ייחודיים (חלקם נודעים בגובהם ובעושרם), במסגרת קהילתית מובנית מאוד.
• פרס (איראן) ועיראק: ערב החינה מלווה במוזיקה, במגשי מתיקה ופירות יבשים, ובברכות הנאמרות מפי נשות המשפחה.
• הודו (קהילות בני ישראל ובגדאדים): השפעת המסורות ההודיות הסובבות, עם דוגמאות חינה הקרובות לעיתים למהנדי ההודי הקלאסי.

אין להשטיח את השונות הזו ל«חינה גנרית»: כל משפחה ספרדית או מזרחית נושאת את גרסתה שלה, שירשה מעירה או מאזור מוצאה, ודווקא את הגיוון הזה יש לכבד ולא למחוק.

החינה כיום

רחוקה מלדעוך, זוכה חגיגת החינה לתחייה מחודשת, גם אצל זוגות שרק אחד מבני הזוג בא ממשפחה ספרדית או מזרחית, או שמוצאם מעורב. היא נערכת כיום לא פעם כאירוע בפני עצמו, עם הזמנה משלו, מקום משלו וקייטרינג משלו — לעיתים אף פתוח לאורחים שלא ישתתפו בטקס הדתי. התלבושות המסורתיות מושכרות במקרים מסוימים במקום לעבור בירושה, והחינה האמנותית (דוגמאות המצוירות בחינה על ידי האורחות) מצטרפת לעיתים לעיסה הטקסית הנמרחת על הכלה. מה שנותר ללא שינוי מדור לדור הוא רוחו של הערב: חגיגה חושית וקיבוצית של השמחה שלפני האיחוד.