הקפות

סמוך להגעתה אל החופה, עוד לפני שנקראת הכתובה ולפני שנאמרות הברכות, מקיפה הכלה את החתן, העומד דומם במרכז, פעם אחת או כמה פעמים. אלה ההקפות — כלשונן, «הסיבובים». המעשה קצר, אך הוא מרכז בתוכו כמה שכבות של סמלים שהצטברו לאורך הדורות.

המילה עצמה אינה ייחודית לחתונה: אלה אותן הקפות שעושים עם ספרי התורה בשמחת תורה, כשמקיפים את הבימה בריקוד. הקרבה אינה מקרית: בשני המקרים מקיפים את מה שיקר מכול — הברית עם הטקסט, הברית עם הזולת.

שבע הקפות, כמה משמעויות

במנהג הרווח — המתועד בעיקר בעולם האשכנזי — מקיפה הכלה את החתן שבע פעמים עם הגיעה לחופה. המספר שבע לעולם אינו מקרי במסורת היהודית: הוא מסמל שלמות וסיום — שבעת ימי הבריאה, שבע הברכות הנאמרות בכל סעודת נישואין בשבעת הימים שלאחר החתונה.

פרשנות רווחת קושרת את ההקפות גם לפרק מקראי אחר: חומות יריחו, שהוקפו שבע פעמים בידי בני ישראל בטרם נפלו (יהושע ו). כאן התמונה מתהפכת: לא חומה נופלת, אלא בית נבנה — הכלה, בתנועתה, מקימה סמלית את חומותיו הבלתי־נראות של הבית שבני הזוג עומדים לייסד, מרחב מגונן המשורטט סביב איחודם הצעיר.

מעשה פעיל, מצדה של הכלה

בטקס שבו הכלה עשויה להיראות, ברגעים מסוימים, בעמדה קולטת יותר, מעניקות לה ההקפות דווקא תפקיד פעיל מובהק: היא זו הנעה, המשרטטת את המעגל, הבונה. יש פרשנים הרואים בכך מעשה של פתיחה — היא «מכניסה» את החתן אל מרחבה, מושכת אותו אל תחום משותף לפני שהאיחוד ייחתם בברכות. אחרים קוראים בכך יצירת מרחב מקודש וזמני, מעין גבול בלתי־נראה המבודד, למשך הטקס, את בני הזוג בתוך הקהל.

רגע זה הוא גם, לפי מנהג רווח, שעת תפילה חרישית: בעוד הכלה מקיפה, מנצל החתן — ולעיתים שניהם — את הרגע הקצר שבו הקהל עוצר את נשימתו כדי לשאת בלב בקשה אישית, לעצמו ולבת זוגו. החופה נחשבת מסורתית לעת רצון מיוחדת לתפילה, וההקפות הן פתיחתה השקטה, ממש לפני המילים הפומביות של הטקס.

ספרד, אשכנז, עדות המזרח: שונות גדולה, שיש להודות בה

צריך לומר זאת בלי גמגום: ההקפות הן אחת הנקודות שבהן השונות בין הקהילות היא הרחבה ביותר. מנהג שבע ההקפות מושרש היטב בעולם האשכנזי, אך הוא רחוק מלהיות כלל־ישראלי. בקהילות ספרדיות ומזרחיות רבות אין נוהגים הקפות כלל, או שעושים שלוש במקום שבע — מספר שיש הקושרים אותו לפסוקי האירוסין שבספר הושע (ב, כא-כב), שבהם «וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי» חוזר שלוש פעמים — הקטע הנאמר בעת כריכת רצועת התפילין סביב האצבע.

גם בתוך העולם האשכנזי המנהגים אינם אחידים לחלוטין — לא במספר ההקפות ולא בשעה המדויקת שבה הן נעשות. בהיעדר מנהג יחיד ומחייב, כל משפחה הולכת קודם כול אחר מנהגה שלה, זה שקיבלה מהוריה ומהורי הוריה — נקודה שכדאי לברר אצל בני המשפחה או אצל מסדר הקידושין, ולא להניח מראש.

מנהג שנחשב מחדש כיום

זוגות רבים בני זמננו, בעיקר בחוגים שוויוניים, בוחרים להפוך את המעשה להדדי: שני בני הזוג מקיפים זה את זה, לסירוגין או במקביל, כדי לבטא מחויבות הדדית ולא תנועה הנישאת מאדם אחד אל השני. גרסה נפוצה מחלקת את שבע ההקפות — שלוש לכלה, שלוש לחתן, והשביעית יחד. נוסחאות אלה הן יצירות בנות זמננו, ולא מנהגים שעברו בירושה: בוחרים בהן, לא יורשים אותן. זוגות אחרים שומרים על מנהג שבע ההקפות בצורתו הקלאסית, ומקפידים שמשמעותו תוסבר לאורחים — מפי מסדר הקידושין או בחוברת הטקס — במקום שתיוותר מחווה אוטומטית.

אין גרסה «נכונה» אחת של ההקפות: הבחירה — שבע הקפות, שלוש, מעשה הדדי, או היעדר הקפות כלל — נגזרת קודם כול ממנהג המשפחה. הדרך הבטוחה ביותר היא לדבר על כך עם מסדר הקידושין לפני הטקס.